הי חברים,
למה אנחנו רבים, ולמה זה לא ממש חשוב למה
כולנו רבים וזה לא ממש משנה למה. בכל פעם שיש אי הסכמה נוצר המצע הדשן למריבה. כמו צלחת פיטרי חדשה עליה נוחתים חיידקים רעבים.
נורא קל להכנס למריבה. מילה אחת מספיקה. רוצים דוגמא? הנה:
"תמיד".
זו מילה שתמיד, אבל תמיד, מקפיצה. גם צמד המילים "אף פעם", שזה אותו הדבר בדיוק. כמו למשל בפנינת הלשון הזו: למה את תמיד מאחרת? או בחברתה: "אתה אף פעם לא עומד לצידי בויכוחים של החבר'ה".
יש עוד כאלה. למשל המילה "אבל". אני קוראת לה "מילת הרעל" ולא מרשה ללקוחות שלי להוציא אותה מהפה. כי המילה הקטנה הזאת מוחקת את כל מה שבא לפניה, בדרך כלל את כל החיובי שהיה, ומשאירה רק את השלילי.
הנה דוגמא: את אימא טובה אבל בתור בת זוג את גרועה (ותחליפו את המילה 'גרועה' במילה עממית יותר שבה אנשים נוהגים להביע חוסר נחת מופגן).
אז שורה תחתונה, ממש לא משנה מה אנחנו עושים כדי להיכנס למריבה כי אפשר להגיע לשם מכל פינה ביקום בחללית דור 5. אדם וחווה הצליחו להגיע למריבה בתוך גן עדן ממש ! (תקראו בספר בראשית, פרק ג' פסוק 12, ותראו שאלוהים האשים את אדם שהוא אכל מעץ הדעת, אז מה הגאון הזה עונה לאלוהים? זה לא אני, זו האשה שאתה נתת לי, היא האכילה אותי. נראה לכם שהיא נשארה חייבת? כנראה שהיא ענתה בסגנון קצת לא מקובל כי זה לא נכנס לתנ"ך..)
ברור שנכנס למריבה, ברכה, אז צריך למצוא משהו מועיל לעשות כשאנחנו כבר שם!
אז הנה המסקנה: אם אפשר להיכנס למריבה מכל פינה ביקום, אז צריך לעשות שני דברים, ודחוף: האחד – לייצר מנגנונים שעוזרים לא להיכנס לפינה הזאת מלכתחילה,
והשני – (אם כבר נכנסנו), לייצר מנגנון שיעזור לנו להיות בתוך המריבה, בלי לגרום נזק ארוך טווח למערכת היחסים שלנו.
טוב, ברור שנריב, לא? זה החיים, ושיט קורה, כמו שלימד אותנו פורסט גאמפ.
החוכמה שלנו תהיה איך לשהות שם, בפינת המריבה, בלי להזיק לעצמנו.
וזה אפשרי. מבטיחה.
אז החדשות הטובות הן (ומי שכבר קרא דברים שכתבתי בעבר יודע שאני אף פעם לא מספרת על משהו רע בלי למצוא חדשות טובות), שבהחלט יש מה לעשות! ועוד איך. הנה זה בא!
עקרונות-על במריבה הזוגית
והנה כמה כללי יסוד, לפני שאנחנו באים ללמוד איך לריב. אחרי שמפנימים את העקרונות הללו, כל העולם נראה אחרת.
- חייבים לריב. לא לריב בכלל זו לא אופציה. והנה למה: שני אנשים חיים יחד + החיים מלאי מכשולים = מריבות. אנחנו סיר לחץ של רצונות וצרכים ותסכולים ולחצים ורגשות ומה לא, והחיים שלנו זה כמו סיר לחץ על הגז, על להבה קטנה (לפעמים הולכת וגדלה), ואחרי כמה זמן, הלחץ בתוך הסיר עולה ועולה. וכאן נכנס לפעולה השסתום. השסתום הוא המריבות שלנו. תפקידו לשחרר לנו את הלחץ בצורה מבוקרת, כדי שהמכסה לא יעוף והמרק שעועית יידבק לתקרה (אצלנו בבית זה קרה פעם, סיפרתי לכם, היה קורע). אז המריבה היא שחרור הלחץ בצורה יותר – או פחות – מבוקרת. ומכאן כבר הבנתם שיש דרכים חכמות לריב, שבהן הלחץ משתחרר במתינות, בלי להעיף את המכסה ואז לא צריך לסייד מחדש את התקרה המטבח, ודרכים פחות חכמות לריב, ואז הלחץ הצטבר ככה שלא רק שהמכסה עף אלא שגם התקרה נשברה.
- אתם לא בנאדם אחד ולא שניים, אלא ששה. ההרגלים ודפוסי המחשבה שלכם אף פעם לא יעלו בקנה אחד עם ההרגלים ודפוסי המחשבה של הצד השני. אקסיומה. אין מה לעשות. כל אחד מכם הביא מהבית את ההרגלים של ההורים שלו. שיחד זה שלושה אנשים מכל צד של המריבה. אז כדאי לזכור את זה, ולהבין שהוא אף פעם לא רב לבד. הוא רב עם אבא ואמא, והוא רב עם בת הזוג, ועם ההורים שלה גם. דפוסי ההתנהלות של שני בתים ושלושים שנה.
- מריבה זוגית היא אף פעם לא רק על מי יוציא את הפח. כל פעם שאנחנו רבים – אנחנו רבים גם על אופייה של מערכת היחסים שלנו. זו לא מריבה על מי יוציא את הפח אלא תמיד ברקע קיים הדפוס החדש של הזוגיות שלנו, המציאות החדשה שאנחנו יוצרים בינינו בדיוק באותו רגע שאת צועקת עליו שהוא חנטריש שלא איכפת לו מהבית והוא צועק עליך שאת לא רס"ר ולא תחלקי לו פקודות, ובאותו הרגע שאתם מעלים טונים ואחר כך שותקים יומיים.
תמיד יש את הדואליות המובנית הזאת: נושא המריבה בתכל'ס, וההשפעה של המריבה הזו על היחסים שלנו בעתיד. שזה אומר: על איך אנחנו מדברים אחד עם השני כשאנחנו בכעס, על איך אנחנו מיישבים סכסוך, על איך אנחנו מגיעים להסכמות, על איך אנחנו מנטרלים רגשות קשים כמו כעס, על אילו מילים מותר להגיד ואילו אסור, על כמה זמן אנחנו שותקים אחר כך, ועוד ועוד.
אז הנה, אשכרה, מצאנו סיבה טובה מאד לריב, טובה הרבה יותר מאשר הפח העולה על גדותיו: אנחנו רבים כדי למצוא דרכים לשפר את מערכת היחסים שלנו.
מערכת היחסים הזוגית היא כמו חלוק נחל. אני בנאדם של מטפורות, לא יכולה בלי, מתה עליהם, אז פה קבלו אחת. האבן החדה שנשברה מצלע ההר התגלגלה לאפיק הנחל. המים הרבים שזרמו על פניה במשך שנים שייפו אותה. כשהמים זרמו לאיטם בנעימים, האבן הפכה חלקה ונעימה. וכשהמים געשו לכל הכיוונים – האבן נשחקה לאבק דק וזכר לא נשאר ממנה.
אז כשאתם רבים, תחשבו על מה שקורה לכם בטווח הארוך, בתוך אפיק הנחל. כי כולנו חלוקים.
- ללמוד לריב זו מיומנות שניתנת לרכישה. אמנם יקח לכם שבועות להטמיע את ההרגלים החדשים, אבל מה זה לעומת חיים שלמים? אז אם אתם רוצים להגיע לברית של הנכד ביחד, אתם חייבים את המיומנות הזאת. ולכן מהיום אתם מסתכלים על כל מריבה שלכם כעל הזדמנות ללמוד איך לריב יותר טוב.
- Good enough הוא הסרגל האידיאלי. מילה על תוצאות: כל התקדמות היא טובה והצלחה חלקית היא עדיין הצלחה. אז להפסיק מייד לצפות לשלמות, האויבת הכי גדולה שלנו. אם אני אעמוד מול המראה ואשווה את עצמי לגרייס קלי אני ישר חותכת ורידים (טוב, היא מתה, אז בכל זאת יש לי יתרון עליה..). אז כשאנחנו לא מצפים לשלמות, יש לנו הרבה יותר סיבות לשמוח על מה שהצלחנו להשיג במריבות שלנו, וגם פחות סיבות לריב שוב. אם הצלחנו להביא לכך שהבעל טיגן שניצלים והשאיר מטבח מלוכלך, נא לשמוח שהוא משתתף במטלות הבישול! ותזכרו, שהפרדוקס הגדול בעניין השלמות הוא שבדרך כלל אנחנו מחפשים את השלמות במעשיו של בן זוגנו ולא בשלנו…
- כשיש מנצח – יש מפסיד.
בשלב זה אני מבקשת שתזכרו דבר אחד מאד חשוב: כשיש מנצח – יש מפסיד. שזה אומר, שכשאחד מכם קיבל את מה שהוא רצה בתחרות הורדת הידיים הזוגית, השני יצא ממורמר וכועס ופגוע. וזה בדיוק מה שאתם הכי לא רוצים בבית. האם התחתנתם כדי שמערכת היחסים שלכם תהיה זירה לתחרויות? ברור שלא! אתם רוצים שותפות שעובדת!
אז איך, בכל זאת, רבים?
כלל מספר 1 – אני רוצה שיקשיבו לי ולכן אני מפסיק להאשים ולהתלונן
כבר אמרתי את זה בכמה פוסטים: ביקורתיות, האשמות ותלונות לא עובדות. לא רק שהן לא עובדות אלא שהן מחריבות לנו את מערכת היחסים. כל פעם שפתחנו דיון מכובד ורגוע שמתחיל במשפט כמו "אתה אף פעם לא שומע את מה שאני אומרת לך", לא רק שאנחנו לא משיגים הקשבה אלא שאנחנו גורמים ל"אתה" יקירנו, להרים את חומת ההקשבה שלו במהירות של דלת חדר הכספות בבנק.
אז ברור שאיך שאנחנו רבים היום זה לא איך שנריב מכאן ולהבא כי אנחנו קודם כל רוצים הקשבה. אז מהיום, אנחנו רבים אפקטיבית, שזה אומר רבים בהקשבה.
וגם ברור לנו שכדי להכניס את הדרך החדשה למריבה במקום הדרך האוטומטית שלנו של האשמות ותלונות צריך להתאמן על זה. כי כפי שאמר איינשטיין, מי שעושה משהו 100 פעם ולא מצליח, ומצפה שבפעם ה- 101 זה כן יצליח – הוא משוגע (ובתרגום לגרמנית זה בטח נשמע עוד יותר מפגר).
אז איך באמת לריב? בואו אלמד אתכם טריק קטן וקטלני.
להתחיל את המשפט של המריבה במילה "אני" במקום במילה "אתה" או "את". ומייד אחרי אני, להכניס מילת רגש של מה שאני מרגיש כתוצאה של מה שבן הזוג עושה שמעצבן אותנו.
דוגמאות:
ü במקום "אתה תמיד משאיר גרביים על הרצפה במקלחת", אמרו: "אני ממש מתוסכלת מזה שהגרביים שלך נשארות על הרצפה במקלחת."
ü במקום "לא אכפת לך ממני" אמרו: "אני מרגיש בודד ומנותק".
ü במקום "אתה תמיד בצד של אמא שלך" אמרו: "אני מרגישה לבד כשאני לא מסכימה עם אמא שלך".
ü במקום "שמת לב איך אתה מדבר אלי?" אמרו: "אני נעלבת כשאתה מדבר אלי ככה".
ü במקום "את אף פעם לא רוצה סקס" אמרו: "מאד קשה לי עם זה שאני לא מקבל מספיק סקס"
מותר להגיד באותו טון דיבור – אפילו אם הוא צועק, אפילו אם הוא תוקפני, הכל אותו דבר כמו קודם, כי בתור התחלה אנחנו משנים את הטקסט הקבוע של ההצגה הזאת לטקסט חדש: אני ואני ואני במקום האשמה ותלונה.
אז עכשיו רשמו תאריך התחלה, ושלושה שבועות תפעלו על פי המתכונת הזו. ואחרי כן תדווחו לי באתר שלי איך הולך לכם.
אם תתעקשו על ההרגל הזה עד שהוא יהפוך אוטומטי, תצליחו לגרום להקשבה בצד השני, במקום לטריקת דלת חדר הכספות.
כלל מספר 2 – "ככה אני" זו לא תשובה. אף פעם.
רק אתמול ישבתי עם חברה שהסבירה לי שכל פעם שהיא נכנסת לחרדה מהזוגיות שלה, היא ישר משחררת סצינה, נואמת מגילות לבעלה אל תוך הלילה, מביאה לו פרצופים ושתיקות, ועוד מטעמים. כששאלתי אותה למה היא עושה את זה, היא ענתה לי שככה היא.
שיואו איך התלהבתי! אני מתה על זה כשאנשים אומרים לי ש"ככה אני". ישר אני מרגישה נפל לידי פרי בשל לשינוי.
ככה היית עד היום, יקירה שלי, אני אומרת לה, אבל ההתנהגות האוטומטית שלך ואת – אלה הם שני דברים שונים שלא חוברו להם יחדיו בלידה.
טוב, אז אחרי שהיא גמרה להסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח והחללית שלי במפלס 3- של הקניון, עבדנו על התובנה שלכל אחד מאיתנו יש שלל אפשרויות תגובה בכל מצב רגשי, ולא חייבים תמיד לבחור בהתנהגות אחת. יש עוד רבות. ואחרי זה הכנו בדיוק את התמונה של איך היא מגיבה בפעם הבאה שעולים לה הרגשות המפחידים האלה, כי היא רוצה את בן הזוג הזה, ומבינה שעם ההתנהגות האוטומטית דהיום, הוא פשוט יתייאש ממנה ויעשה "ויברח".
אז גם אתם יקרים שלי, לוקחים עכשיו דף, רושמים את ההתנהגות האוטומטית שהכי מזיקה לזוגיות שלכם, ורושמים בצד השני של הדף את הדרך החדשה שבה תנהגו מהיום, ורצוי לרשום כמה דרכים לפעולה. כדי שתהיינה לכם אופציות.
אזהרה: אסור לכתוב "אני לא מגיב", או "אני סותם את הפה". רק פעולה חדשה במקום הפעולה הישנה. אסור להימנע מפעולה במקום שבו הייתה פעולה עד היום, כי פשוט לא תעמדו בזה וישר תיכשלו.
אז הנה הדוגמאות:
ü אם עד היום היה עף לי הפיוז כשבעלי העביר עלי ביקורת, אז מהיום אני אומרת לו שמאד קשה לי כשהוא מעביר עלי ביקורת, מבקשת ממנו לשנות ניסוח ולהסביר לי בדיוק מה הוא מבקש ממני. אני יכולה גם להגיד לו שקשה לי לשמוע את הביקורת הזאת בפעם העשרים וכשהוא ירצה לבקש ממני בקשה שיפנה אלי עם בקשה. ואני אפילו יכולה לבקש ממנו שנחליט על זמן ומקום ואז נדבר על הדפוס שלו להעביר עלי ביקורת שגורם לי להיעלב.
תאמינו לי, בתוך כמה שבועות אתם יכולים לנטרל התנהגות הרסנית של עצמכם, שרק מביאה לכם נזק, מתוך תרגול של התנהגות מחליפה, שאיננה הרסנית.
כי אני פה המנכ"ל של ההתנהגויות וההרגלים, והם לא ממנכ"לים אותי.
כלל מספר 3 – אלוהים נתן לנו שתי אוזניים ופה אחד
כל מי שנשאר לו קצת שכל בזמן המריבה יודע שהוא חייב להקשיב. אממה, רובנו מאבדים את כל השכל בזמן המריבה, אז זה קשה לזכור.
האמת, רוב האנשים לא מקשיבים אף פעם, ובטח ובטח לא בזמן מריבה. מה שהם עושים זה כך: א- הם שומעים את תחילת המשפט של בן השיח שלהם, ב- הם מנחשים מה הוא התכוון לומר, ג- הם מנתקים קשב, ד- הם מתכננים את התשובה שלהם למה שהם חושבים שנאמר, ה- במקרה הטוב הם מחכים לדובר השני שיסיים, ובמקרה הרע הם קוטעים אותו עם התשובה שלהם. זאת אומרת, שאף אחד לא שומע יותר מאשר את החצי של המשפט הראשון בכל פעם שבן הזוג מדבר. תאמינו לי, גם אני נופלת על זה הרבה פעמים. כולנו.
אז הנה אחת הדרכים הכי טובות להתחיל להקשיב: להפסיק להתגונן .
איך עושים את זה? מודיעים מראש לבן הזוג שאתם תגיבו בסוף דבריו, ובצורה מסודרת. וככה יש אפשרות טובה יותר להקשיב באמת, ואפילו לבקש פירוט והסברים על הדברים שלו, ממש כאילו הייתם עכשיו בראיון עיתונאי עם המרואיין. שאלות טובות לשימוש במצב הזה: למה אתה מתכוון? מתי זה הכי מפריע לך? איפה היית רוצה לראות שינוי? מה אתה מציע לי? שאלות כאלה בונות שיתוף פעולה של שנינו; אנחנו צוות פעולה אל מול "הבעיה" – במקום יריבות בין שנינו.
אז חברים, תעשו כל מה שאתם יכולים כדי להגיע למצב של הקשבה, זה תמיד – אבל תמיד – יועיל לכם הן בטווח הקצר של נושא המריבה (מי מוציא את הפח) והן בטווח הארוך של מערכת היחסים.
כלל מספר 4 – חפש באנטארקטיקה, לא בקו המשווה
אני מלמדת את הלקוחות שלי לריב קר ולא חם. שזה אומר לחכות 24 שעות כדי לא לומר עכשיו דברים שנצטער עליהם מאד. אני יודעת שיש אנשים שלא יכולים לעמוד בזה. או יותר נכון, שהחושבים שהם לא יכולים לעמוד בזה. אבל שמישהו יסביר לי מה כל כך קדוש בצעקות מסויטות וזעם שמציף ודברים איומים שנאמרים בלי יכולת להכניס אותם חזרה לפה?
לכן טוב לקבוע מראש יום ושעה לשיחת הבירור, הכי טוב למחרת האירוע, ובינתיים לנשום ואפשר אפילו להתכונן.. נכון, זה קשה אבל זה עובד. כשאנחנו רבים אנחנו כועסים ובשעת כעס, הרציונל לא עובד, כך שמה שנגיד לא יהיה אפקטיבי, לא יישמע בכלל. וחוץ מזה, חלק מהדברים אחרי 24 שעות בכלל נראים כאלה שטויות שנשחרר אותם ולא נחזור עליהם כלל.
כלל מספר 5 – מריבה זה לא הירושימה
לא זורקים פצצת אטום על בן הזוג שזרק אבן.
שומרים על פרופורציה ולא ישר מתנפלים עם הזוועות הכי גדולות.
ודי הסברים, כי אתם מבינים את זה לבד.
כלל מספר 6 – לבן זוגי אין קרניים וזנב
הפיכתו של בן הזוג לשטן הוא תהליך פסיכולוגי מוכר שנקרא דמוניזציה, יש על כך ספרות מחקרית. כשאני עושה את זה, אני מפסיקה לראות את בן זוגי כאדם מרגיש ופגיע בדיוק כמוני, אני מתרחקת ממנו והופכת אותו לאובייקט, לחפץ.
ובאבן הרבה יותר קל לבעוט מאשר בבן אדם.
אז בתוך המריבה, להזכיר לעצמי שאם אני מעליבה, הוא ייעלב. ואם אני משפילה, הוא יושפל. ואז יהיו תוצאות לכך.
כלל מספר 7 – אני לא סטיבן שפילברג
וזה כלל מאד חשוב: לא לחיות בסרט. שזה אומר, די לפרשנויות.
הפעולה העצמית הכי מזיקה במריבות היא הפרשנות. ובשעת מריבה, כל פרשנות שאתן תמיד תהיה זו הגרועה ביותר מכל הפרשנויות האפשריות. חשוב להבין שבשעות מלחמה כל פרשנות היא פרשנות שמבוססת על הנחה שהנה הוא בא להכאיב לי. מלחמה=יריבות=אני הולך לחטוף. אם הוא אמר לי שאני לא צודקת, זה בגלל שהוא בעל מתעלל ומשפיל ובגלל שהוא חושב שאני מטומטמת, והוא לא מעריך אותי בשיט, והוא חושב שהוא היחיד שצודק על פני כדור הארץ.
לקחתי את העניין הזה רחוק? ממש לא. זה כל הזמן קורה.
אז לבקש הסברים למה שהוא אמר, במקום לפרש בעצמי, כי בשעת מריבה אני פשוט לא סומכת על הפרשנות שלי.
כלל מספר 8 – צדדי ג' מחוץ למשחק
לא להוסיף עדים או שותפים למריבה אף פעם! (אבל יש חריג, תיכף יבוא).
צריך לריב לפני הילדים (חריג לסעיף הקודם), וכתבתי לכם על זה לחוד.
אבל, וכאן חזרה קטנה כי זה חשוב מאד, עושים את זה רק אחרי שלמדנו איך לריב. ואז אנחנו רבים לפני הילדים כדי שהם ילמדו שאפשר לריב, להשלים, ושזה לא מפרק את המשפחה או את הזוגיות. כדי שהם לא יפחדו לריב, לא היום ולא בעתיד, וייוותרו, ויימנעו, ויזיקו לעצמם ולמערכות היחסים החשובות בחייהם.
חשוב לדעת שזוגיות לא מתפרקת בגלל מריבות בלבד, אלא בגלל מריבות ששוחקות את הכבוד, והאהבה והחיבה שלנו זה לזו. ובנוסף, הורים שכובשים את כעסם ולא רבים, משדרים מתח שלילי שילדיהם קולטים מהאוויר כמו ספוגים קטנים במים.
אז מה הכלל? את המריבות שלנו אנחנו רבים לבד, ולא מערבים את אמא שלו, את אחותי, את החברה הטובה או החבר מהמילואים.
זה בינינו.
כשאנחנו מוסיפים מישהו נוסף אנחנו מטים את מאזן הכוחות, משנים את כללי המשחק וגם לא מאפשרים זה לזו להיות אותנטיים במאה אחוז. לפני צדדים שלישיים אנחנו עושים הצגות. אז אם נפתור מהר מדי – זה לא יהיה אמיתי. ואם לא נפתור בכלל – אז השארנו נזק מתמשך. בכל מקרה, עשינו לא טוב.
כלל מספר 9 – בלי מכות מתחת לחגורה ובלי להשפיל
אף פעם.
מי שעושה את זה אפילו פעם אחת – שיצפה פגיעה בחזרה. אפילו אם מותר אצלכם מילים מסוימות בעיתות שלום, הרי שבעיתות מלחמה הן אסורות בתכלית האיסור. זה מתפרש הכי שלילי ופותח תקדים מסוכן, והכי גרוע – זה משפיל. והשפלה היא הפיראנה הכי נשכת של הזוגיות.
לכן, אפילו אם כינוי החיבה שלכם הוא מטומטם (ואני ממליצה לכם להעיף אותו ומייד!), בשעת מריבה לא להשתמש בו. כי בשעת מריבה זה משפיל עוד יותר.
לא לתת לבן הזוג לצאת מהמריבה בהרגשה שהוא הושפל. איך שהויכוח הסתיים בונה את הנוסח של המריבה הבאה. אם אחד מכם יצא בתחושה שהוא הושלך לרצפה, הוא יחוש רצון לנקום בפעם הבאה, ויחכה לבן זוגו בסיבוב. רע מאד.
וסייג קטן: לפעמים איך שלא תפרשי את זה, תגיעי למסקנה שהבנאדם באמת רצה להשפיל אותך. אז תגיבי בהתאם (ואצלנו בלודז' אחר כך הולכים לספר לחברות איך נעלבתי..).
ועוד כמה מחשבות לסיום
א. רוב האנשים רבים רוב הזמן על רשימה מאד מצומצמת של נושאים: כסף, סקס, עבודה, ילדים, מטלות הבית. אם אותה המריבה חוזרת שוב ושוב – זה אומר שהעניין העקרוני עדיין נחבא מן העין ויש לבררו.
ב. לפעמים, מריבות הן דרך לתקשר, כי אחרת לא תהיה תקשורת בכלל, וכל אחד מבני הזוג יהיה אי בודד בים. ואז צריך לקבל עזרה מקצועית.
ג. כעס הוא דפוס. יש אנשים שכועסים הרבה, ואצלם יש יותר מריבות. הדרך להתמודד עם בן זוג כעסן הוא לתת מקום לכעס שלו בשעת הצורך שלו. בזמן המריבה אפשר להגיד לו, "אני רואה שאתה כועס". אם את יכולה לחוש אמפתיה כלפי הכעס של בן זוגך – הכי טוב: "אני מבינה שאתה כועס שאיחרתי, עשיתי לך פדיחה לפני הבוס שלך. גם אני כועסת על עצמי.." מה שהכי גרוע במצב הזה הוא לנסות לשכנע אותו בנימוקים רציונליים שאין לו סיבה לכעוס, כי בשעת כעס הרציונל לא עובד בכלל. אבל הכי חשוב לדעת, שדפוס כעסני לא חולף מעצמו ויש לעשות כל מאמץ להגיע לטיפול.
סוף דבר
הילדים שלכם רואים אתכם יום-יום ושעה-שעה. מה שאתם עושים עם בן זוגכם – זה מה שהם יעשו עם בן/בת זוגם. ראו הוזהרתם!
שלכם,
מיכל